11/05/13

בית תאילנדי

8 מאי, 2013
בוגרשוב 8, תל אביב

בדפדוף קטן אחורה, גיליתי שלא נהניתי מעסקית בתל אביב מזה חצי שנה ויותר - מאז חדר האוכל באוקטובר נטול הדאגות. כל החורף עבר חלף, ותחילת מאי הביאה איתה את העסקית התורנית - בבית התאילנדי שליד הים.
מסתתרת לה כאן בתמונה

הגעתי לשם בעקבות המלצה על ה"תאילנדית הכי טובה", אבל מראש אומר שלא אוכל להגיד אם זה נכון או לא - פשוט כי לא אכלתי באף תאילנדית אחרת. בחוץ - תור של חצי שעה בקלות, שהוביל להתפשרות על שני מקומות על הבר וכניסה למיזוג הלא-תאילנדי שבפנים. לתאילנד אני אגיע אולי מתישהו בעשר השנים הקרובות, אבל בינתיים העיצוב הצליח ליצור אווירת קופיפי במוח, עם בר הבמבוק קירות הבמבוק ותקרת הבמבוק. נחשו ממה עשויים הצ'ופסטיקס? סתם נו.
ערק בבמבוק




Holy Ramayana!
העסקית שמציעים החברים בבית בנויה ממנה ראשונה, עיקרית ושתיה, במחיר העיקרית. העיניים מיד פנו לצד האורז של התפריט - ובמהירות נשארתי עם מנת העוף עם קשיו, ואני מצטט: "גאי פאד מט ממואנג". עוד נחזור למנה הזו, אבל בואו נתחיל בהתחלה - היא מנת האגרולים.
זה נראה הרבה יותר משעמם ממה שזה באמת. באמת.

שני אגרולים, די קטנים, הממולאים באיטריות שעועית ונבטים, מגיעים לצד רוטב חמצמץ-מתקתק (שלא תתבלבלו - ממש לא רוטב חמוץ-מתוק-אדום-זוהר), לפתיחת התיאבון. אגרולים בקלות יכולים להפוך מהכיף הקריספי שהם אמורים להיות לגליל ספוג ומת מבפנים - אבל לא זה המקרה. זוג פריך ביותר - לא רטובים ומבאסים אלא חיוניים ומלאי חיים מבפנים. נאגלואה!
קדימה לעיקר. קערה עם כמות סבירה ביותר של אורז נחתה לידי, ומיד אחריה צלחת ענק גדושה במיוחד. כשאני אומר ענק, אני מתכוון לענק. על הסופר-טנקר שמעתם? כן, ההוא מהשריפה בכרמל. אז שלושת הטייסים שלו היו יכולים להיות שבעים מהדבר הזה. או לחילופין תריסר תאילנדים בשדות של הנגב המערבי. חתיכות עוף בבלילה (לא באמת שניצלים, וטוב שכך), פטריות, כרוביות, בצלים וקשיו קשיו קשיו. 

כי אין על מבט-על
כל מה שהרכיב את המנה היה טוב, לא עילוי מעולם אחר אבל לגמרי טעים ועשוי, בדומה לאגרולים, במידה הנכונה. לעניות דעתי שני אנשים בגירים וחסונים יכולים להסתפק בעיקרית עצומה אחת, בטח ובטח כשהיא מגיע גם עם ראשונה, ככה על הדרך. מיותר לציין שגם עם עזרה חיצונית, לא הצלחתי לסיים את הערימה הסיאמית שהוגשה לי.
לסיכומון - מנת ענק בשישים ושמונה שקלים חדשים, יחד עם שתיה קלה ומנה ראשונה, לגמרי שווה את המחיר בהסתכלות של שני אנשים וגם לאלה מכם שמתכוונים לקחת טייק אוואי את השאריות. אחלה אוכל, קצת עמוס, קצת הומה, אבל טעים וחביב עם מגוון די גדול של הצעות. עוד אחזור.

יש נ.ב! אמנם באוכל עסקינן, אבל תמיד אפשר להכניס מילה על עוד דבר טוב ורלוונטי. סרט שאין לי מושג מה שמו בעברית, אבל בלשון עם זר הוא נקרא The Impossible והוא מספר סיפור של משפחה מערבית שנקלעה לצונאמי שפגע בתאילנד לפני שנים בודדות. עצמתי בטירוף וסצינות שלא היו מביישות את במאי ארמגדון. וזהו.
מטורף.

06/05/13

קאלדו

5 מאי, 2013
מצדה 47, באר שבע

פיצה טובה זה לא עניין של מה בכך, בטח שלא בבאר שבע. פיצריות יש בשפע, כמעט מכל קצוות הגבינה - מאבקה מזעזעת וכל מיני תחליפים ועד למוצרלה ומנצ'גו ריחניות, כשכל אחת מכוונת אל פלח השוק שלה. לאחרונה הצטרפה לרשימה פיצריית בוטיק\גורמה קטנטנה, שנחה לה מתחת לבניין מאפיר משנות ה-60, בשכנות למספרה או שתיים ובמרחק של בערך 39 שניות הליכה מהדירה, תחת כרזת פלסטיק ועיצוב גרפי בסיסי אשר מטעים לחלוטין.

עיצוב פשוט מחמיא לחלל הקטן, עם בר עץ וספות דיינר קלאסיות ומבריקות, מתגמדים כולם ביחס לריח שמציף את הסינוסים כשפוסעים פנימה מהרחוב ויגרמו גם לתתרן לרצות להזמין מגש חם. התיישבתי להמתין לשאר החבורה ובינתיים התחלתי לשוטט בנבכי התפריט.
כמעט שלא שמים לב שזו קומת העמודים


ג'ורג'יה, ג'ורג'יה

התפריט מחולק אגפים-אגפים, שהחלק הארי בהם הוא פיצתי. מבחר הפיצות מתחלק לצמחוני, בשרי וימי וחייב עזרה חיצונית כדי להבין מה קורה. מלצרית חביבה תסביר לכם את ההבדלים בין הרטבים, ואת אופציית החצי-חצי שלדעתי כולם הולכים עליה בגלל הקושי הכה-מאה-עשרים-ואחת-י לבחור מכל השפע.

אני הלכתי עם חצי המלצה וחצי תאוות בשר. או מבחינת תוספות - חצי ארטישוק וזית סורי על בסיס רוטב עשבי תיבול (פטרוזיליה, בזיליקום ונענע) וחצי פפרוני, חזה אווז ובייקון, עם פלפל ירוק חריף על בסיס רוטב עגבניות.
קולדפליי שרים על זה שיר. פרדייז, אם אני לא טועה

דקות ארוכות חלפו להן עד שיצאו ארבעת המגשים. קוטר כל פיצה היה להערכתי הגסה בערך 27 וחצי סנטימטר, שבמבט ראשון נראה לא משביע בעליל אבל בדיעבד סוגר כל פינה בלי לגרום ללחץ מעיים גבוה.

סלייסר אישי - פיצ'ר היום

הצד הבשרי הוכיח את עצמו מהרגע הראשון והיה קשה מאוד לעמוד בפיתוי שלא לאכול אותו בבת אחת. שלושת הבשרים כל כך טובים ביחד ויחד עם גבינה, שזה נראה משחק ילדים לשכנע דוס ממאה שערים להתחיל לבלוס בייקון על מוצרלה עם אווז ופפרוני. האווז והבייקון עם הריח הנפלא והטעם החזק, הפפרוני עם הצורה הקעורה מלאת הגריז סותם הלבבות שמרפא דכאונות, החריף במידה הנכונה, וכמובן הבצק הדק שעליו הכל יושב בהצלחה.
גריזי
על הטעם המוצלח הזה היה קשה להתעלות, אבל בכל זאת, הזמנתי גם חצי "צמחוני". פיצה עם ארטישוק יצא לי לאכול פעם אחת בעבר באיסט ווילג' (אם התמזל מזלכם ואתם שם עכשיו, תזמינו, זה היסטרי!) והיה קל מאוד להתאהב ברעיון. אז לא חשבתי שאפשר לטעות בזה יותר מדי והקשבתי לעצת המלצרית למרות שרוחי אמרה לי ללכת על ערימת הפטריות שגם כן הייתה שם בתפריט.

אז ארטישוק לא היה יותר מדי, והחצי הזה היה פחות מוצלח מאחיו הבשרי, אבל עדיין לא רע ולא נורא. עוד קצת ארטישוק טרי ועוד טיפה זיתים היו מעשירים את הסלייסים הללו בהרבה ומי ייתן ומישהו בעל כוח ושררה קורא שורות אלו וייכנס לפעולה בנושא.
ביוש.
אז עכשיו יש גם פיצה גורמה בבאר שבע, ובקצב שדברים מופיעים כאן, הצורך לצאת מהעיר לסעודה טובה הולך ופוחת משבוע לשבוע. כן יירבו, ונאמר אמן.

12/04/13

קפאסה

10 אפריל, 2013
מרכז ביג (B7), באר שבע

בואו נתחיל בהתחלה - הפורום. ילידי באר שבע והסביבה מכירים כולם את הפורום. חלק מתחברים, חלק פחות. גם ציבור הסטודנטים הלא-נייטיבס שחיים כאן, שמעו מתישהו על המועדון ואולי אף ביקרו בו באיזה מסיבת פורים סטודנטיאלית. לטובת אלו שלא מכירים - קבוצת הפורום התפרסמה במועדון הלילה, 'הפורום' [ביג סופרייז], אחד הגדולים בדרום ובארץ בכלל, ובשנים האחרונות החליטו ללכת שם על כיוון חדש - הסעדה. זה התחיל בקמפאי, שצברה תאוצה והיום עובדת יפה והשמועה אומרת שגם האוכל טוב למדי. לא אעיד, כי לא אכלתי שם שנים. זה המשיך ב'הספריה', שנפתחה מעבר לכביש וכיוונה לטווחי מחירים נוחים יותר מהאחות האסיאתית. האוכל - סבבה וזה - לא טירוף חושים, אבל מאוד נוח מבחינת מחירים. בשלב הבא הצטרפה האחות הקטנה עוד יותר, 'קמפאי אקספרס', שהפתיעה אותי לגמרי בביקור הקצרצר שלי שם. סיכוי גדול שדילגתי על אבני דרך אחרות של החברה, עמם הסליחה. המסעדה החדשה והצעירה שנדון בה היום, Kepasa שמה, נפתחה השבוע, להרצה לחברי המועדון, ועמדה למבחן כבר בימיה הראשונים.
כל הזכויות שמורות? לא, זה רק הלוגו האלמותי


פינת Fun with Maps [המפץ הגדול, מישהו?]: קפאסה היא הרביעית ממסעדות הפורום שנפתחת במתחמי הביג - כולן ברדיוס של פחות מ-500 מטר אחת מהשניה. גאונות? מונופול? דעות יתקבלו בברכה. אה, ולמה יש יותר מ-4 פינים על המפה? טריוויה לקוראים - מהם שלושת עסקי הפורום הנוספים במפה? בין הזוכים תוגרל כניסה לישיבה של הרשות להגבלים עסקיים.
ותודה ללארי וסרגיי. אה, 1300 פיט, זה 400 מטר. על הסנטים

טוב, מספיק זיבולי שכל. על הכניסה מתקבלים על ידי צי של מארחות וגלי ריח של פוקאצ'ות ובצקים אחרים מתנור האבנים הממוקם היטב ליד הדלת. אווירה חשוכה, לא מהמועדפות עליי, אבל ניחא, יחד עם המון רעש מסביב, מלווים אותנו עד למקומותינו שבסמוך לפינות הישיבה, על שולחן עץ עגול וגדול עם סלסילת סכו"ם ותפריטים מוכנים. המקום מעוצב בטעם טוב, לא מוגזם מדי, שאמור לשדר "אוקיי, אתם במרתף באיטליה או בספרד". קיר עמוס בבקבוקי וחביות יין, קיר אחר מלא עמוס בחמוצים ועוד קיר עם דברים אקראיים משרים את האווירה, יחד עם רצפה שמשובצת באריחים בהירים.
ממעוף הציפור


חלק מהקונספט של המקום, כפי שהסבירה הממלצרת התורנית, הוא מבנה ארוחה שונה ממה שרגילים אליו במסעדה, כיאה למסעדת טאפאס. מזמינים מנות במהלך הארוחה מהתפריט - ומה שמוכן, יוצא ונוחת על מרכז השולחן, להנאת הסועדים.חשוב לציין שבשבוע ההרצה ניתנה הנחה של ארבעים אחוז על התפריט, מה שאיפשר לנסות מגוון רחב של מנות בלי לחשוש יתר על המידה ממצב האינפלציה ושערי מטבע חוץ.

החבר הראשון שיצא לקראתנו [שלושה סועדים] היה פילה סלמון, על מצע קרם לימון ותרד, לצד קוביות דלעת צלויות ושקדים. האמת? נדירים המקרים בהם אני טועם סלמון ועוד יותר נדירים המקרים בהם אני ממשיך לאכול ממנו לאחר הטעימה הראשונית. זו היתה אחת מהפעמים האלו. דג רך ממש, שקרם הלימון המטריף מתחתיו משתלט מעט על טעמיו החזקים, מה שמאפשר גם למי שאינו חובב גדול של ריחות דגים להתענג עליו. יופי של דג טרי [!] ויופי של חיבור בין מרכיבי המנה השונים.
תשכחו מלסחוט לימון


משם המשכנו להמבורגר מיניאטורי, וכשאני אומר מיניאטורי אני מתכוון מ-י-נ-י-א-ט-ו-ר-י. נכון אייפון? תחתכו אותו לשניים לרוחב. כזה. ההמבורגר, שהגיע עם צ'יפס פריך באמת, היה טעים למדי אבל לא משהו שמצריך פירוט מיוחד. הלאה.
הלאה


צלחת שלישית במספר שהגיעה אלינו, החזיקה את פיצת הבית של קפאסה, שאני לא אגיד את שמה מטעמי שטות. נתחיל ונאמר שהפיצה היתה להיט טוטאלי. אחד הדברים היותר פטרייתיים שיצא לי לאכול, במובן הטוב של המילה [אם בכלל יש מובן רע לפטרייה]. רוטב עגבניות בנאלי? שכחו מזה וקבלו - קרם פטריות פורצ'יני וכמהין. על הפיצה פוזרו פטריות חד מיניות, והכל היה מלווה בשילוב גבינות מוצלח עם ערימת עלים ירוקים, קצת מיותרת, במרכז. הבצק, דק, קריספי ושם תואר חיובי כלשהו, היה אפוי כראוי ותנור האבן הורגש בכל נגיסה. יופי של מלאכה.
סוג של שלמות [חוץ מערימה ירוקה ונטולת חן]


על הפאייה אני לא אכתוב יותר מדי, כי טעמתי ממנה רק את האורז [מה לעשות, יש ימים שעוף לא בא בטוב]. מתובל היטב, מוגש בכלי הבישול שמתאים למשימה ומפיץ ארומות חוצות נקבוביות. בכל יום אחר התבשיל הזה היה יכול לשמש כארוחה שלמה לאדם בודד.
סן סבסטיאן זה כאן


הסיומת לארוחה הגיעה בדמות קרוקט תפודים וגבינה. אחד מחטאי התאווה שלי הוא קרוקטים, ואני בטוח שצריך להציע את זה בכל מזללה, פאב או באר על הגלובוס. קפאסה הלכו על זה, וביופי של ביצוע. הציפוי, שניצלי מאין כמותו, פריך ולא צפוף מדי, הגבינה מנסה לברוח בכל ביס, והכל על מצע של רוטב רומסקו ספרדי שמהווה ציר מרכזי במסעדה החדשה, שהמירה אותו משימוש במאכלי ים לטאפאסים שלה, באופן מוצלח, כאמור.
divine divine divine




מצריך יותר מתמונה בודדה
עד כאן המשתה הראשון בקפאסה. בדרך פלא, חזרנו לשם שוב באותו השבוע [ארבעים אחוז אמרתי] לארוחונת נוספת. אותה המלצרית ליוותה אותנו בשתי הפעמים, והיא עמדה במשימה בגבורה - יופי של שירות אדיב וחינני, עם הומור וציניות כשצריך, וצלחות חדשות כשהישנות מתחילות לצבור רטבים מקרישים.

קוקה הוא מאפה דמוי-פיצה או פוקאצ'ה, ובגרסתו הקטאלונית-באר-שבעית מוגש עם רוטב הרומסקו הכתמתם, גבינת מנצ'גו ספרדית [שו מנצ'גו?], בצלים, אנשובי וזיתים. אחרי הטעימה מהקוקה, אפשר כבר היה להסיק שלהזמין מנת בצקים כאן, זה ללכת על כמעט בטוח. תנור האבן עושה את שלו, והבצק מאמץ אליו את כל הטוב שהתנור משרה עליו. הרוטב הספרדי מלוקק מקצות האצבעות עד שלא נשאר כלום, והאנשובי מפזר את המליחות שלו לכל כיוון, לטובה ולרעה.
נתרן בדמות דג


מנה נוספת שניסיתי בביקור השני הייתה ניוקי קסטניה, שהתברר כהצלחה מסחררת. הניוקי נימוח וחמים, ברוטב שורשים לבנים [בטטה קְסביה, כנראה] עם קצת אספרגוס, ערמונים ופרוסות גבינת פרמזן. הרוטב היה תענוג עדין לחך וללוע בכלל, ושוב, כל היחידים התחברו למנה שלמה מצוינת. עוד איזה גבעול אספרגוס או שניים היו חסרים כדי שהמנה תהיה מושלמת.
עדינות של מלאכים


ואם באספרגוס עסקינן, אז נסיים את הביקורת המוצלחת ביותר הזו בעוד צלחת של תענוג. מנה פשוטה למדי, אבל עדיין שווה אזכור ופסקה בפני עצמה. אספרגוס א-לה פלנצ'ה הוא שמה, ואספרגוס על הפלנצ'ה הוא מהותה. אספרגוסים ירוקים מקולפים שנעשו על הפלנצ'ה, לצד ביצה עלומה וקרם פרמזן. כל גבעול עובר ליטוף בקרם, אוסף כמה פירורי פנקו על הדרך, ונכנס לפה עם חתיכת ביצה רכה ומביא לעונג רגעי, עד הביס הבא.


באופן רשמי, זו הביקורת הכי ארוכה (ואולי גם הכי חיובית) שכתבתי עד כה. אבל ברור שלא יכול להיות שהכל כל כך קשת בענן וחד קרן רענן. אז השירות אכן מעולה אבל יש פאקים שאני אזקוף לחובת שבוע ההרצה (למשל המחסור בכפות, שהוביל אותנו לאכילת גלידה עם סכין וקיסמי שיניים עד שמצאו כמה כפות פנויות), בתקווה שהם ישתנו בעתיד הקרוב. קודם כל המחירים. מפאת צורת הארוחה במסעדה הזו, שלא בנויה בצורה הרגילה של מנה ראשונה ועיקרית , אלא יותר על מנה פה ומנה שם במהלך הארוחה, החשבון שנצבר יכול להגיע לסכומים גבוהים בן רגע, ועוד לא ברור אם הקונספט יתפוס. אכן, עושה רושם שחומרי הגלם מעולים ושווים תמחור גבוה יותר ולמרות שהמחירים לא ברקיע התשיעי, צריך לחכות ולראות כיצד יגיב הלקוח המקומי לקבלת פחות בשר תמורת יותר מזומן.
גלידה חדה

בעיה משמעותית נוספת לדעתי, ולדעת סועדים רבים נוספים, כפי שהסביר לי אחראי המשמרת שהעליתי את הטענה בפניו, היא הרעש הבלתי נסבל. המוזיקה במקום מחרישת אזניים, ודומה שההנהלה שכחה שהפורום נשאר באיזור התעשייה וכאן מדובר על מקום בו אנשים אמורים להסב לסעודה, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא שיחה. החבר'ה ב'ספריה' נהנים/סובלים ממוזיקה באותה רמת דציבלים בערך, ואולי עדיף במקרה הנוכחי להשאיר את המוזיקה ברקע ולא להפוך אותה לנושא הצעקות של הסועדים.

כדי לא לסיים באופן שלילי - רפרפו על מה שכתוב היה למעלה. חומרי גלם מעולים שעובדים איתם נכון, יופי של שירות ומבחר מנות מעולות, מצדיקים ביקור אחד לפחות, אם מתחשק לכם לאכול משהו חדש במדבר הדרומי.

29/03/13

סאלם בומביי

28 מרץ, 2013
אלנבי 124, תל אביב

שמתם לב לפגרת הבלוג שבזה הרגע נגמרה? ברכותיי. לא נכביר במילים על החופש שהיה בכל מקום (יאי לי) בחודש ומשהו האחרונים ונגיע ישר לעניין: צהרי יום אביבי; הלוקיישן: רוטשילד, תל אביב. עם כל כך הרבה מובן מאליו מסביב - ההודית המדוברת נבחרה למושא ארוחת הצהריים, למרות שפוסט היה בספק טוטאלי. מה שקרה במהלך הארוחה גרם לי להחליט לשתף, ולכן תנחומיי מראש על המחסור בתמונות האוכל ועל התמונות שכן תראו כאן.
פה, ליד.



דפדפתם למטה, אה? לא נורא. בכל זאת, שווה קריאה - כי יש גם צד שני למשוואה. בין חנויות שתמיד מדלגים עליהן במבט, מתחבאת לה המסעדה הקטנה והפשוטה הזו, על אלנבי פינת רוטשילד\לילנבלום. אם לא היו אומרים לי שהיא שם, הייתי בוודאות מדלג על המקום - סאלם בומביי שמו (אבל מפאת הספק אני קורא את זה כ"סלאם" בומביי). מעולם לא הייתי בהודו, ואני חייב להודות שכרגע היא גם לא במפה העתידית שלי, אבל כשהסתכלתי על המקום מבחוץ - פשוט מאוד חשבתי "הודו". אולי זו הפשטות, אולי המראה המוזנח מעט והחלונות הלא תואמים. קשה לי להסביר למה - זה באמת מה שחשבתי.
בנגלור סטייל


פתיחת הדלת מזמינה את הנכנסים לתוך מסעדת-מסדרון (לאקדמיה: מסעדרון?) שממשיכה את אווירת הפשטות. מיקס כזה של מסעדת-פועלים, מסעדה משפחתית וסארי. נכנסים עמוק לתוך המסעדרון, שם יושב לו איש (הודי, אם הייתי צריך לנחש) ומברך את הבאים בשלום, חיוך והקרנת חביבות אדירה. מגיגול של המקום עולה ששמו של הבחור הוא הלל והוא הבעלים ההודי (ושלא תעזו להתבלבל בטעות עם קוצ'יני) של המסעדרון.
מסעדרון!


הרתיעה הראשונית מהמקום עברה לה, יחסית, והגיע תורי להזמין. כאן מגיע וידוי נוסף - הבקיאות שלי באוכל הודי שואפת לאפס. אולי אפילו למינוס אינסוף. אז הבחורה שהגישה לי את האוכל קיבלה יד חופשית - והיא העמיסה מכל טוב. על צלחת פשוטה מוקמה לה ערימת אורז ועליה דאל עדשים ריחני, כאשר מסביב הונחו כמו על צלחת ליל הסדר שאר התוספות - שלחובב אורז מושבע זה כיף גדול שהאורז הוא המנה המרכזית - וכל השאר, גם הבשרים, הם בגדר תוספות. המנה, אגב, נקראת טאלי והזכירה לי ברעיון הכללי את הקסאדייה שדווקא כן יצא לי לטעום במקורותיה.
ינעל העולם, תפסתי ג'וק בסאלם


אז מה היה שם? עוף בצורות שונות ורטבים שונים, בשר בקר ברוטב חום וסמיך, תפוחי אדמה, ירקות חריפים, אפונה וכנראה ששכחתי דבר אחד נוסף לפחות. כל הכמות הזו הצטרפה לפאפאדם - מעין פיתה או לחם דק וקריספי המבוסס על עדשים (כשל"פ!) שמחמיאה מאוד לכל התיבול והולכת מעולה עם כל אחד ואחד מרכיבי הצלחת העשירה. מיותר לציין שהריח היה חדש ושונה מכל מה שמוכר וידוע לבור שכמוני, והבטן עשתה סלטה קטנה של הלא-נודע.
צבע, טעם וריח. כל טוב בטאלי


הבשורות הטובות - האוכל היה מעולה. התיבול הרב, החריף המעולה, הרטבים, הקשר של כל אחת מהתוספות לאורז ולפאפאדם, הכל היה באמת מוצלח וניפץ לי את האשליות והסלידה חסרת-ההיגיון שהיתה לי מהאוכל ההודי האמיתי (אולי חוץ מהקטע של הבקר) ושמחתי שנפתח לי החלון החדש הזה. הצלחת היתה גם מתרוקנת אלמלא מה שהיה עם מר ג'וק כמה דקות לתוך הארוחה.
רק שזה לא ההוא מ'גברים בשחור'


החבר הסקרן צץ פתאום מבין הכסאות שלנו, והתרוצץ לכל עבר. כאן התבאסה לי הארוחה. הדמיון הרחב שלי כבר התחיל לצייר לי תמונות של מה קורה מבעד לוילון הכחול בסוף המסדרון, בין הסירים, עם ג'וקים שמבצבצים מתחת למכסי הסירים, והולכים לגשש את דרכם אלינו ולהשתלט על העולם. או תרחיש דומה.

יכול להיות שזה מקרה חד פעמי ושבחוסר מזל שכזה, דווקא אני נתקלתי בו. אבל יכול להיות גם שלא. מי יודע, אולי זה בכלל נועד לתת עוד יותר אווירה של הודו האותנטית? מקורות יודעי דבר עדכנו אותי שבהודו אין ג'וקים מתרוצצים במסעדות - אבל זו עדיין התמונה שעולה לי בראש כשאני מדמיין מסעדה בדאונטאון בנגלור.
קשה לסיים. לא מהסיבה הנכונה.


אז כשגנדי מסתכל עליי ממרומי התמונה שלו במבט מרחם ושופט אותי על הדרישות (הלא-כל-כך-מחמירות, לדעתי) שהצבתי, שגרמו לי להאט באכילה ולבסוף להפסיק ולא להצליח לסיים את כל הטוב שהיה בצלחת, נשארתי בלבטים גדולים לגבי המקום. מצד אחד האוכל הבאמת טעים, שאני לא יודע אם אני יכול לתת את הקרדיט הזה לאוכל של הלל, אבל שעות לאחר מכן הייתי במצב רוח מרומם למרות תקרית המקק ואני לא שום רואה סיבה אחרת לעילוי הזה. גם המחיר היה סופר-הוגן, על סף הזול לתמורה שמקבלים - 40 שקלים לטאלי הבשרי(ת?) וכמה שקלים פחות לגרסא הצמחונית. מצד שני, האורח הבלתי רצוי, שעם כל הכבוד לעובדה שהמסעדה קטנה, חמודה וחמימה, היא עדיין בישראל של שנות האלפיים, והדרישה שחבר'ה כאלה לא ירוצו להם על רצפת המסעדה היא לגמרי לא מוגזמת.

אפשר להגיד בבטחון שהייתי חוזר לשם, אילולא המאורע. מכאן - אתם כבר מוזמנים להחליט לבד...

21/02/13

דרום אדום (ושמרלינג אחד)

21 פברואר, 2013
אלונית כפר עזה, צומת סעד

אז על דרום אדום שמעתם? אני משוכנע שכן. חודש של אירועים בנגב המערבי בחסות הפריחה המרהיבה של הכלניות ושאר הפרחים הצבעוניים שאפשר למצוא כאן. אז הסופש הנוכחי יהיה האחרון בפסטיבל, בסימן פורים, אבל גם בימים שאחריו הפרחים עוד יישארו עד שיימאס להם מכל האנשים שמצטלמים איתם - וזה הזמן לבוא ולגעת במרבדים האדומים. סופר מומלץ ועכשיו זה הזמן.
גם לאוהדי בית"ר


בין מועדי א' לפרוייקטים ובין עבודות למועדי ב', מצאנו יום קיצי למדי וקפצנו לשוקדה לשטוף את העיניים בצבע האדום ועל הדרך לצבור קצת ויטמין די למאגרים שהתרוקנו בחודש האחרון. שיטוט, בהייה, ישיבה וצילום עברו חלפו להם בהרף - והבטן נתנה אותותיה. זכרון טעים מתקופת הצבא באותה גזרה נצנץ לי באחורי הראש ובבלוטות הטעם - ועקבנו אחר הזכרון הטוב לשמרלינג שבסמוך לצומת סעד.


למרכזניקים שביניכם - אולי אתם מכירים את השמרלינג מגבעתיים - זהו בר בשר פטריוטי במיוחד - כשעל הקיר רשום "עם גבי אשכנזי, מי צריך מיגון?" (או וריאציה דומה ששכחתי) וכשחבורות חיילים בסופות ממוגנות חולפים מסביב ומתקבלים בשמחה ובהנחה. כיף גדול להכנס וכיף עוד יותר גדול לאכול.
חמשת חומשי שמרלינג


אז נכנסנו לנו פנימה ומיד הוצגו לנו האופציות לארוחה מבחור צעיר ואנרגטי במיוחד. מבין הצעות הכריכים השונים - לא התלבטתי יותר מדי (אני הולך ונהיה החלטי עם הזמן) והזמנתי את תותח על סימן - 4 (פטריוטיזם, אמרתי כבר?) - תערובת בשרים (אנטריקוט, רוסטביף ולדעתי היה שם אפילו קצת עוף). מצאנו מקום על בר העץ שמשקיף בחוץ על תחנת הדלק ועל העוברים ושבים והמתנו לקבלת א' לתחילת זלילה.
מלא בשרים של בשר




מהפוסטים שהתמונות לא מיטיבות איתם.
3 קטנות עברו - והסנדביצ'ים הגיעו. בג'בטה טרייה, חמה ופריכה, הגיע ה-מ-ו-ן בשר ברוטב שמרלינג שרוקחים במקום, ופתחנו במשימה (סוף דיבור צבאי - עכשיו). כל מה שזכרתי מזמן הצבא - חזר - ובגדול. בשר עסיסי, בכמות גדולה, בג'בטה חמה וטובה עם רוטב עוד יותר טוב השתלבו להם כולם ליופי של ארוחת צהריים במחיר מגוחך לימינו, של שלושים שקלים לסטודנט או חייל (וחמישה שקלים נוספים לחסרי-השיוך שבינינו).
חייב תמונת פטיש-מיונז. למרות שזה היה רוטב שום


פשוט מאוד, טעים מאוד ומשביע ביותר. אין שום דבר רע שעולה לי מארוחת הצהריים הזו, חוץ מהעובדה שהסנדביץ' נגמר בסופו של דבר. אם אתם במקרה קופצים לראות כלניות, לבקר את הבן (או הבת) שבצבא, לעשות איזה מסלולון בטבע הבראשיתי של הנגב המערבי, או כל סיבה שישנה ביקום להיות באיזור - תנו גיחה לשמרלינג. לא תתאכזבו. באמת. המפה - עליי.
רוצו מהר - לפני שייגמר!

07/02/13

אפ, אפ אנד בתיאבון

6 פברואר, 2013
פאלו אלטו, קליפורניה (הייתי מת)

לאלו מכם שלא מכירים אותי מקרוב (ולשמחתי, כמות הקוראים מהזן הזה הולכת וגדלה כמעט אקספוננציאלית עם כל פוסט שעובר), יש לי צדדים נוספים מלבד הצד הבולס - וביניהם הצד הממוחשב, אם אפשר לקרוא לזה צד. אז בצד זה אני כולל גם את החיבה,או הפֶטיש, אם תרצו, לגילוי אפליקציות חדשות בכל דרך שהיא. עד שאני אתחיל בבראנצ'ינג לבלוג-טכנולוגיה כלשהו, חשבתי שיהיה אחלה רעיון לחלוק כמה אפליקציות חביבות, וניחשתם נכון - הן יהיו אפליקציות אוכל. או אוכליקציות. ולא. אינסטגרם היא לא אפליקציית אוכל!

forkly היא בעצם רשת חברתית שסובבת סביב אוכל. תמונות של אוכל, ליתר דיוק. איש איש בארוחתו שלו מתעד את מה שהוא זולל, בין אם זה בבית ובין אם בחוץ, בתמונה ובקאפשן מתמצת, וחולק עם שאר העוקבים. כמובן שיש את אופציית המיקום - שמאתרת היכן אתם נמצאים ומוצאת מנות שונות מסביבכם (אם במקרה אתם גוועים וזה מה שיקבע היכן תאכלו - הידד). הלייק מוחלף כאן בwant it הולם הרבה יותר, וכיאה לכל רשת חברתית צעירה, לכל אחד יש פרופיל עם המנות שתיעד, המנות שטעם, וכמה wantים הוא קיבל. 

בשלוש מילים: אינסטגרם בלי עננים.
קליק לאייפון, אין קליק לאנדרואיד.

foodgawker אפליקציה נוספת, הפעם נטולת רשת חברתית, בערך, כשהרעיון כאן סובב סביב הויזואליות. המסך המרכזי מציג תמונות מפתות בטירוף של מטעמים שונים, וכניסה לתמונה שעשתה לכם את זה תוביל אתכם לעמוד באינטרנט שבו יש את המתכון האולי-בלתי-אפשרי לאותה מנה. את האמת? כיף בעיקר להסתכל על התמונות.

בשלוש מילים: לחדורי מוטיבציה בלבד.
קליק לאייפון, גם כאן אין קליק לאנדרואיד.

עד10 אפליקציה ישראלית די חדשה, שמשמה אפשר כבר להסיק את המטרה שלה - למצוא לכם משהו לאכול עד 10 שקלים. הרעיון - חביב ביותר, בפועל - טיפה פחות. כמות המקומות שמציעים אוכל בפחות מ-10 שקלים היא כמובן נמוכה מאוד (תתכוננו להרבה הצעות לחצי מנת פלאפל), ולהצעות שתקבלו למזללות סביבכם ייכנסו בצורה מעצבנת גם מקומות שמציעים שתיה ב-8 שקלים או חמוצים ב-9 שקלים. מפתחי האפליקציה היו מודעים כנראה למחירי המזון בארץ (וטוב שכך) ובמסך הפתיחה יש אפשרות לבחור גם בהצגת מנות של עד 20 או 30 שקלים, כאן כבר תקבלו מבחר גדול יותר של מנות ומקומות. ראויה לשבח העובדה שבמסך הצעת המסעדות מקבלים גם את המנות המוצעות עצמן - מה שיחסוך לכם הליכה לשווא.

בשלוש מילים: waze של פלאפלים.
קליק לאייפון, קליק לאנדרואיד.

SupperKing כחובב קאוצ'סרפינג ועולם פתוח יותר, אני מת על האפליקציה הזו - למרות שעוד לא יצא לי להשתמש בה באופן פעיל. הרעיון, כחלק מטרנד שגדל בזמן האחרון (וכולל קבוצות פייסבוק ואתרים שונים), הוא לאחד בין אנשים שאוהבים לבשל ולארח, לאנשים שרוצים ו\או אוהבים לאכול. איך זה עובד? מישהו שרוצה לארח ולבשל מפרסם תאריך בו הוא מקיים ארוחה (או משתה), את שם המאורע המפוצץ שהוא בוחר, מה יוגש בארוחה, כמה מקומות פנויים, קוד לבוש וכמובן היכן זה יקרה וכמה יעלה להצטרף (כאשר נהוג לגבות סכום סמלי לכיסוי העלות). יופי של דרך להכיר אנשים כשעוברים דירה או כשסתם מתחשק מינגלינג אקראי אבל טעים.

בשלוש מילים: סופר-קלי-פרג'ליסטי.
קליק לאייפון, סורי, אנדרואידים.

LikeEat עוד אפליקציה ישראלית, עם רעיון דומה לזה של עד10, רק בלי מגבלת עשרת השקלים. מעוצבת נפלא, נוחה, יכולה להסתבך מעט, אבל נראית פירסט קלאס וגם עושה את העבודה. בסופר קלות אפשר לראות את המסעדות שסביבך, ולסנן לפי קטגוריות שונות - מחיר, דירוג גולשים, מרחק, משלוחים וכשרות. אפשר לבקש לראות רק מסעדות שפתוחות, רק כאלה שמכבדות סיבוס או תןביס (יום אחד אצלי) או לחפש לפי מטבח מסויים. סופר מגניב, סופר יפה, והצד השלילי היחיד שלה הוא שחייב לחבר אותה לפייסבוק. ניחא. בנימה חיובית - להוריד בלי להסס. שימושי וקל משקל.

בשלוש מילים: תשע מתוך עשר.
קליק לאייפון. אנדרואיד? ניחשתם נכון.

AppToEat לא נפרט יותר מדי - אחות נוספת של LikeEat ועד10 - פוד-פיינדר. עם כל טווח המחירים שתרצו, ממשק נוח יותר מזה של עד10 אבל פחות אדיר מזה של LikeEat, שתציע לכם מנות (די מוזרות, לפעמים) בסביבתכם ובמחיר שתרצו.

בשלוש מילים: עוד אחת לאוסף.
קליק לאייפון. טוויסט בעלילה! קליק לאנדרואיד.


28/01/13

קמפאי סטריט ווק

28 ינואר, 2013
מרכז ביג, באר שבע

כמעט חודש עבר מאז הפוסט האחרון - ואיתו גם כל חודש ינואר שעף לו בצורה מטרידה. שגרת המבחנים החלה לה לצער ו\או לשמחת הכלל, מה שאומר הרבה שיט תעשייתי בתור מזון (לא אוכל. מזון.) מפיצות קפואות עמוסות באבקת חלב, לנקניקיות מלאות ציפורני ארמדיל ובורקסים רוויי פלאק טרשתי. הורדתי לכם את התיאבון? לא נורא, תכף הוא יעלה חזרה.

יצא והמבחן הראשון שלי הסמסטר היה בקורס לא שגרתי בעליל - מינוי בתזמורת. יש דברים כאלה, במיוחד כאן. צהרי המבחן הגיעו והחלטה נועזת ללכת ולאכול בחוץ (בחברת חומר הלימוד, אובוויאוסלי) קרמה עור וגידים והפכה לממשית - בדמות המסעדה המהירה שבכותרת שם למעלה - קמפאי סטריק ווק (או בשפה המדוברת - קמפאי אקספרס). בדומה לאקספרסים האחרים שמופיעים ברחבי הייקום כמו תינוקות אחרי מלחמה, האקספרס המדוברת כאן היא אחותה הקטנה והצעירה של קמפאי, שהפכה לשם דבר בבאר שבע בתור אחת המסעדות היותר טובות בעיר בשנים האחרונות, אחרי פתיחה מג'עג'עת.  

תל אביב, נא להכיר

אז האקפסרס החדשה נבחרה לביקור גם בגלל היותה חדשה וזולה ביחס לאחות הרצינית יותר, אבל בעיקר כי בחודשים הקרובים הולך להפתח סניף ראשון של הרשת (או מה שעתיד להיות רשת) מחוץ לבאר שבע - בתל אביב המלבלבת - וחשבתי שכדאי להכין אתכם למה שעתיד לבוא, במיוחד בהתחשב בעובדה שרובכם, קוראים ערמומיים, גרים בעיר הגדולה.
צ'ופ צ'ופ. בקטע טוב




אנשים על גבי אנשים על גבי טבחים
צ'או צ'או רייס היתה המנה שהפלתי לחיקי, כשהאורז ניצח בנוקאאוט גדול בהחלטה מול הנודלס היריבים בתפריט (סתם שתדעו, אם עוד לא ציינתי את זה: אורז > כל דבר אחר). המחירים הגיוניים מאוד ביחס לגודל המנות - שהיו משביעות גור צעיר של ביגפוט שעיר. אח, אם רק היה אפשר למצוא כאלה כאן.

כמה דקות של המתנה (ארבע מנות הוזמנו בסך הכל) בשדרת האוכל עברו ביעף ונקראנו לדגל - קערות ענק ממתינות בחום על הדלפק, רק שיבואו לגאול אותן מהמסה המהבילה שבתוכן. יצא לי אייל שני.
מה הבעיה? ידוע שדרוש יחס של קיסם וחצי לאדם




נתפקס על מה שבאמת חשוב
האורז - בובה. לא ציפיתי לזה. מנה לעניין ולפנים, אם תרצו. טעמים מדויקים, לא ספוג נוזלים, לא יבש וחריף בדיוק ברמה שחובבי חריף יאהבו. אני בחרתי להוסיף עוף - וגם הוא היה די טוב חוץ ממעידה או שתיים של חתיכה סוררת ומסטיקית מדי. הרכיבים טריים, ההקפצה מתוזמנת וככל הנראה, חלופת הלקוחות הגדולה עושה חסד גדול לרכיבים שלא מתחמצנים או סתם נהיים ג'יפה.
קרוב לכם מדי? ת.




 באמת שהשתמשתי בצ'ופסטיקס. כמעט כל הזמן
סיכום? סיכום. תמורת פחות מארבעים שקלי כסף אפשר לקבל מנת ענק שתשביע אדם בריא ואדם חולה ביחד, בקלות, שירות אדיב וחברותי, זמן המתנה קצרצר ורכיבים טריים וטובים. תזכרו איפה קראתם עליה לפני שכולם שמעו, אה? רק נשאר לקוות שכשתהפוך לרשת ותגיע למרכז, תצליח קמפאי אקספרס לעמוד בסטנדרטים לאורך זמן - אחרת היא תבלע חיש מהר בין הררי המסעדות הדומות לה בתל אביב.

בברכת 'נפגש כשיעבור זעם', תקופת מבחנים מוצלחת לנבחנים, וחודשיים רגילים לשאר. אה, ושתהיה כבר ממשלה הגיונית, כן? כפיים.
ביוש.